Rabbi Yisroel Rubin

התוועדות ט' כסלו יום הילולא דאדמו"ר האמצעי – תשכ"א לפ"ק – המשפיע הרה"ח גרינגלאס. קיצור, ולא כל ההתוועדות. ב' פ' וישלח. · נח, כשרצה להנצל ממים הזידונים, עשה ד' דפנות – חסיד צריך לעשות ד' דפנות להנצל, ואלו הן: לחזור שיחה ששמע מאדמו"ר; שיצייר לעצמו איך הי' בשעת היחידות וכד' שזה מגביהו הרבה הרבה ממצבו; לחזור ניגון שהרבי בחר בו וכו' – לחזור מה ששמע מחסיד ישיש. פעם הי' אצל אדמו"ר מוהריי"צ "גוטער איד" ואמר לה"גוטער איד", "זאגט א ניגון". ותמה על הלשון. והשיב, "ניגון איז רעדן.." בתורה, א' נכתב ש' פשטא וכו' הרי הוא פסול, שניגון הוא לשון הנשמה, והוא תענוג ואינו בגילוי [ניגנו אתה בחרתנו]. · הרה"ח יהושע אייזיק [בארוך, משפיע בווילנא] הי' קבלת עול. כשהי' מנחה, הי' רץ ממש בין אנשים, שמא יעבור זמן מנחה. פעם, דומני בשמח"ת, היו שלקחו משקה, ובשעת קרה"ת היו בשכרות והיו מבלבלים. וכשראה ר' יהושע אייזיק זה, דממשקה יצא דבר כזה, אמר להבחורים משום ההתוועדות אין לעבור מלהתפלל בציבור למחר כו'.[?] · הרה"ח חוניע מאראזאוו נכנס פעם לאדמו"ר שמשום רוב הבלבולים של המלחמה והנסיעות, שכח לעבור הסדרה וגם שכח איזה סדרה, והשיב אדמו"ר שצריך לעבור על כל התורה כולה שני' מקרא ואחד תרגום.. [אמר שיאמרו לבחור א' שיבוא. ההתוועדות הי' למטה, והוא הי' למעלה, ואמר : זהו ירידה לצורך עלי'..] · אדמו"ר האמצעי אמר, יצה"ר הוא זבוב בין שני מפתחי הלב – בגימט' "טוב" – שאי"צ לזה יגיעה.. · ALLRIGHT אינו הרגש חסידותי, שבכל פעם צריך לחשוב שאינו ALLRIGHT . · אדמו"ר האמצעי הי' מדריך להיונגעלייט שבהחדרים, וקודם כל הי' מסיר לה' את הפלפול גלאנץ.. · אדמוה"ז, ור' שלמה לוצקער – הוואלפער היו מקבלי' תורת המגיד אות באות. פעם הי' הוואלפער יושב על הארץ שהי' עני מאד ולא הי' לו לתקן את הchimney , והשמוץ הי' בכל הבית, ולכך ישב על הרצפה ששם אין ריח, והתאנח על הגשמיות שלו. ואמר אדמוה"ז, שתולעת אוכלת בו. ואדמו"ר הצ"צ אמר [על-זה], שמא משו' שהתאנח על גשמיות, ושמא משום שהדגיש איך. [סיפר המעשה המובא ב"סיפורי חסידים" על הנ"ל]. · [לכאו', יש סתירה בתניא בענין יסורים. שנוטל הרבה יסורי גיהנם, ....? – לחזור לזה!] · פעם אמר ר' אייזיק לר' הלל, שפעם שדקדק באכילה ומצאו שהוא טריפה – הנך כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. והשיב, הלוואי – אם הם כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הם בני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר.. · אדמו"ר אמר פעם, שאין לו חוש בנגינה, אין לו חוש בחסידות. ואח"כ שאלו לר' חאטשע פייגין שהי' משכיל נפלא, ולא הי' יכול לנגן. והשיב, איך קען ניט זינגען, אבער א חוש אין נגינה האב איך.. · הצ"צ בהתוועדות קפץ על השלחן ואמר, לבי חלל בקרבי , בגימ' חיים. ואז הי' בן 68 שנה.. · הקעלמער מגיד בא פעם בימות החמה לדרוש, והי' מעט אנשים, שהלכו כולם לדאטשע. ודרש, שפעם נכנס לבית ושמע קול, ולא הוה אם'. ושמע שהקול הוא מן הארגז, וראה שם טלית בוכה. והשיב, שהכל לקחו לדאטשע חוץ ממנו.. וניחמו, שיבוא יום שיעזבו הכל חוץ ממנו.. [– כאן יצאתי, ולא שמעתי עוד. חבל] * * * י"ט כסלו תשכ"א התוועדות המשפיע הרה"ח גרינגלאס והבחורים – פ' וישב. לא הייתי בתחילתו כחצי שעה. זה שבאים לכאן (= לישיבה, שעתה היו מקצת התלמידים ילידי אמעריקא) הוא השגחה פרטית. פארוואס גייט ניט אין תו"ת דיין ברודער אדער דיינע עלטער זיידעס, ווייל דיין שרש הנשמה איז דא. – דאס איז אלץ ביז מען קומט אהער, מכאן ואילך, בחירה חפשית – מען קען וועלן נעמען און מען קען ניט וועלן. אפילו א שעה, א טאג, א וואך א. א.וו. פאר ר"ה איז מען געווען גאר ערגעץ אנדערש, פונדעסטוועגן קען מען פראווען ר"ה און באצאלן די פנימיות שפעטער – א בעל-חוב צאלט שפעטער, א בע"ח זאגט ניט וויבאלד ער איז א בע"ח איז "בטל מקח" און ער גייט ניט טאן, מען דארף זיך דאך מפרנס זיין. אדמו"ר הריי"צ אמר, איך בין אלעמאל געווען א בע"ח, אבער איך האב ניט באנקראטירט – א בע"ח ווייסט אז עס איז פאר'ן הכנסה. [סיפור אדה"ז, השיחה שלו עם ר' יוסף כלבו בשקלאוו; שדוד הוא מלכות ומלכות יודע הכל], וקישר זה שלפעמים אדמו"ר אומר שילך לישיבה וכדו', ולבחור אחר לא). סיפר, שפעם בא בעל עסק לרבי וישאלו ענין. והתפלא שהוא הי' בעסק כמה שנים והרבי לא הי' בעסק כלל, ויאמר לו הרבי – שאתה בתוך העסק , אינך יודע מה שסביבך, אני חוצה לה, ע"כ רואה אני מה שסביבותיך. · נמצא, אשר קודם מ"ת הי' מחדו"מ: הכיר את בוראו – גילוי זה מחשבה; דיבור [חסר?]; מעשה – מילה. אחר מ"ת, הי' מעשה-ודיבור-ומחשבה [=מודומ"ח]: מילה הוא מעשה; "כשיכול לדבר מלמדו ק"ש, דיבור; מחשבה – חסידות. וזה שבקונט' אחרון ישנו תפילה במתינות – מחשבה; לימוד ש"ס – דיבור; שביתה [?] – מעשה – [קונט"א] זה כבר לבע"ב שכבר היו בסדר מודומ"ח. כשאין פועלים במעשה, הרי הדיבור הוא דברים בטלים. פעם אמר אדמו"ר (הריי"צ) לא', שאם לא יעשה הענין, הרי עושה שידבר דברים בטלים. אף ש"שיחת חולין של ת"ח כו'"... צ"ע, שכל דבר שעושה קודם לכן צריך להיות במחשבה וא"א לחשוב ב' דברים בפעם א', כמו מי שנתון בתוס' אינו יכול לחשוב אודות דבר אחר. וא"כ איך יכול להיות כשמתפללים אומרים דברים כסדרם, שזה צריך מחשבה – וברגע ההיא חושבים אודות דברים אחרים – אלא, שיש פנימיות וחיצוניות השכל וכיון שהוא חושב כ"כ, נעשה זו פנימיות שכלו ומתפלל בחיצוניות השכל. · "שניאור" – ב' אור: אור, ואור השכלה. כידע החילוק בין "קודם פטרבורג" ולאחריו- זהו החילוק. "טוב לשמים" – הויכע זאכן; "טוב לבריות" – חוץ. רשב"ץ אמר, ציפור עצל ביום חם מאד, עצל לילך לשתות מים, ונוטה למות, וכיון ש"רחמיו על כל מעשיו", בא רוח קדים און שטויסט אים אוועק אין א וואסער'ל, אבל הוא עצל לכוף השנאביל – דאס איינבייגן דער שנאביל דארף מען אליין. חסידות הוא מים קרים על נפש עייפה. חסידות יכול להפוך מן הקצה אל הקצה ביום א' ממש. "אם כוון לבו, יצא". "כיוון" הוא פתח חלון, כמו בדניאל "כוון פתיחין לי'" – הלב צריך לפתוח מעצמו ואז "יוצא" מן הגלות. המשל מעלים על הנמשל, ולכך מזה גופא, "אחר פטרבורג" התחיל השכלה ב"יפוצו מעיינותך חוצה", שההעלם משל על הנמשל. מועיל לזה אור, הוא מושך בחושך; כשרואים מרחוק אור, קען מען נאך ניט ווארטן, צריך קודם לילך שם. אדמוה"ז "לקח האבוקה ונתנה בחוץ". – יכולים רק לראותו, ואז הולכים לשם. אבער די אויג'ן דארף מען אליין עפענען. כיון ש"צדיק מושל", הי' יכול להיות בלא טאיינע סאוועט, אבל ווען דער צד המנגד איז מודה, ווערט שוואך, הקטרוג הי' שא"כ יפסוק חיותם של הס"א וכו' שעתה הם יכירו האמת. היום יש "טייטש" ויש ביאור, וצריכים רק לפתוח את התניא. כשהולכים ברחוב צריך לחזור שורות תניא. [וסיפר שהאריז"ל הי' רואה נשמות הצריכות תיקון משוטטות באויר, ומחכות שיהודי יאמר שם ד"ת. וכשמעלים אותם ומתקנם, הם עושים טובה להמבררם, ופעמים כשאין יודעים מאין בא הרהור תשובה, זה בא מהם...]. און דאן עסט זיך אנדערש, ניט דער עס'ן ווערט אנדערש – דער עסער, און ממילא ווערט די עס'ן אויך אנדערש.. באמת, החוץ הוא מרה-שחורה, אבל כשמפיצים "חכמות בחוץ"- תרונה" (משלי פרק א) – אין עוד מרה-שחורה, ובחסידות מבין גם שכל אנושי טבעית. ס'איז פאראן אזעלכע מענטש'ן וואס ווייסן גארניט אז זיי האבן א נפש, אין זייער גאנץ לעבן האב'ן זיי גענומ'ן פינף מינוא טראכט'ן וועג'ן זייער נפש. · "גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת" – קאי על ישות וכדו'. · [דיבר קצת אודות אור וחיות נפשנו ניתן לנו]. * * * יום בדר"ח טבת תשכ"א. קבלת ממון מכ"ק אד"ש על לימוד תורת החסידות. הרה"ח [ר' יצחק] הענדל חזר שיחות אדמו"ר על חנוכה שדיבר אדמו"ר, בענין אשר לכאו' לא הי' צריך הנס, דטומאה הותרה בצבור, אלא ללמד שאי"צ בדיעבד אלא דצריך לכתחילה. הרה"ח המשפיע גרינגלאס: · הידור איז נישא א צושעפענעש, וזהו הדבר שחסידים מהדרים ומוסרים נפש אפילו רק על הידור, ווייל מען ווייס אז ב"רצון אין התחלקות". (עי' קונט' ומעין). בשכל יש התחלקות, ער פארשטייט א האלבן שבל, אבל ברצון אין שום התחלקות, שאם לא עשה הדבר כולו, כמו שעלה ברצונו – ה"ה היפך הרצון. כמו בית שהי' צריך לבנותו בעשרים חלונות ולבסוף היו רק תשע עשרה, ואפי' שבשכל אינו איכפת, שהרי בלי זה הוא ג"כ טוב, וגם ס'איז גענוג ליכטיג אזוי – מ"מ זהו רק עפ"י שכל, אבל לאמיתת הדברים אינו כך, שהי' ברצון לעשות כ' והם רק י"ט.. · בבואי לכאן, הי' בביהכנ"ס זקן ואיש פשוט, שבא מהעיירות סביבות פאריטש, וידע כמה סיפורים אודות ר"ה פאריטשער (הזקן הי' בערך בן שמונים אז). ויספר אשר לר"ה פאריטשער הי' לנט"י קווארט גדול ביותר של נחושת והי' עשוי באופן כזה אשר הי' מכסה על שפתי הכלי של נחושת, ולא הי' המים נוגע בנחושת, והיו לו שלשה ידים, וזה הי' כנגד הג' אופנים של חכ', (שחכ' הוא מים והם העמקה, התבוננות ו______ ). איי, ווי קומט גשמיות'דיקע "הענטלאך" צו אזעלכע זאכן, ס'איז אן אנדער זאך; און אויב ס'האלט אויס אין חסידות איז אן אנדער זאך; ולהגבי' כלי כזה עם מים הי' צריך פשוט "גבר אלים".. · מסופר, אשר לר"מ זלאטשובער הי' ג' מאות חומרות על נט"י.. · ר' איטשע מתמיד הי', קודם נט"י, בודק את ידיו, אפילו מיט זיינע הענט פלעגט ער ניט גראב'ן קיין "טונעל'ן" כו', פונדעסטוועגן.. ולא הי' מסתפק בזה, והי' מקרב א"ע לנר, לראות יותר טוב. ולא זו בלבד, אלא שהי' רואה שהי' משים משקפיים על עיניו, וכ"ז הוא רק קודם הנטילה (קודם הי' משפשף ידיו, ואפי' כאשר הכל הוא רק דבר דרבנן כו'). ובשעת הנטילה, בידיו וכו'. בכלל הי' יותר זמן עסוק בהנ"ל, מאשר הי' אוכל.. – דערפאר רוקן זיך חסידים ניא אן א קווארט, משא"כ א מתנגד גיט א שפיי אויף ביידע הענט און איז יוצא.. · [נגנו "הנרות הללו"]. · ישנו מ(אדמו"ר האמצעי ?) אשר הנרות הם אותיות התורה, והנ' הוא נ' שערי בינה. וגם ישנם נ' ספרים (ה' חומשים; כ"ד ספרים וכו'). "אנו מדליקין" – באמת אלץ איז פאראן: די ליכט און דער פאדים, מען דארף נאר אנצינדן, ויש להנפה"א כח לזה, עס פעלט נאר אנצינדן. · פעם בא א' לביתו של השני אבל לא רצה לאכול, וישאלו משרע"ה היינגט אויפ'ן וואנט, און איך שטיי אין קיך – מעגט איר עס'ן! ויאמר לו, אם אתה היית תלוי ומשרע"ה אין קיך – הייתי אוכל.. – אז דער רבי היינגט אויפ'ן וואנט כו' ווערט גארניט פון דעם.. · "אסור להשתמש בהם" – מען טאר ניט טראכטן א תכלית, "קרדום לחתוך בה", ישות, בלמדו תורה. תורה הוא ענין מלמעלמ"ט. וזהו ההפרש שבין תורה ותפילה, ולכך אפי' עכו"ם שלמד תורה אפי' יומם ולילה, אינו פועל עליו. – אבל כשלומד תורה משום שיודע אז דורכדעם וועט ער דערהערן אלקות, כדכתיב שענין נר חנוכה הוא "וערכתי נר למשיחי", שהוא ענין נר בראשית, שהיכן גנזו, גנזו בתורה. ולכך ידוע המעשיות שהבעש"ט הי' מביט בספר ואומר לעגונה וכו', שיש בו אור. · יש חילוק בין אש אמיתי לתמונה, אפילו שיכולים לעשותו ממש, מ"מ יכול לבחונו אם הוא אש אמת או לא. מקרוב יכולים לבחונו, כשנוגעים אותו אם הוא חם, ומרחוק – כשמשימים חושך בחדר, אזי אם יכולים לראות עוד את האש , עס לייכט ניט. · עס פעלט דער אנצינדער. "הנה האש והעצים ואי' השה לעולה", מען דארף זיך אנצינדן, כידוע ממכתב אדמו"ר שעל ג' דברים שהעולם עומד, הנה על תורה כבר הסכים הס"מ שיכולים לחשוב תכלית, ועל גמ"ח גם הסכים, אבל לא על עבודה.. מען דאווענט, און עס ווילט זיך טאקע ניט אבער עם וואלט געווען בעסער אז עמעצער וואלט געזען, אדער אפי' א ציג וואלט צוגעשאקל'ט מיט'ן קאפ.. און די משנה אז כל העושה עצמו, אינו מת עד כו' – דאס איז נאר פשט'לאך, אבער לאמיתת הדברים.. נמצא אשר שירת האור הוא "לך הוי' הגדולה והגבורה וכו'".. · ר' שעי' אייזיק [=יהושע אייזיק ברוך, משפיע של רמז"ג בווילנא] הי' עומד על נקודות של אדמו"ר, ולכך האט ער געהאט וואס צו רעדן ארום אים ווי בינען ארום א בינשטאק. צו זען ווי ער דאווענט זיך, ווי ער פירט זיך.. · אודות זה שנשמע דברים ב"חדר האוכל", והם ממש אסורים גם עפ"י דין.... · דין [נרות] חנוכה הוא למע' מג' [טפחים] ולמטה מי'. – הג' הם מחדו"מ, און מ'דארף דאס מתקן זיין, פאר וואס מען קומט צו צינדן חנוכה-ליכט. · איינע פון די בעסטע מאכלים איז "קישקע", דאס הייסט מען נעמט אזא קישקע פון א בהמה, און מען לייגט אריין דארט "מעל" מיט "שמאלץ" כו', איז דארטן געפינט זיך צואה... – נאר מען נעמט עס און מען רייניקט עס אויס און מען קאכט עס, און מען שייניקט דאס, און מען "סקראפעט" עס דורך, און מען שוויינקט עס מיט הייסע וואסער – איז ערשט דאן, קען מען גארנישט דערקענען א שפור פון די צואה. לייגט מען דארט אריין כנ"ל, און יעמאלט ווערט דאס מעדני מלכים. ווי וואלט געווען אז איינער וואלט גארניט אויסגערייניקט און גארנישט געטאן צו דעם, און ער וואלט גלייך אריינגעלייגט דארט די "מעל" און די "שמאלץ" כו' – איז נישט נאר _____, נאר עס מאכט אויך איבער די גוטע זאכן... – ווי קען מען לערנען חסידות מיא אזא מויל וואס עס איז דארטן פאראן אלע מיני צואות... · "...דורש על כל קוץ תילי תילים". – פון יעדן ווארט ווערן גאנצ'ן זאכן. גאנצע נבראים ווערן פון דעם. ווי ס'איז פאראן א מעשה אין ספר הזכרונות, וואס ס'האב'ן זיך באוויז'ן די נבראים און זיי האבן זיך ממש דערשראקן פאר זיי (המעשה הוא עם ר' אליעזר בע"ש). ווען מ'וואלט געזען אזא נברא, וואלט מען ממש געפאל'ן פון דעם.. און די דיבורים בלייבן נישט, זיי יאג'ן נאך און מאנען. זיי מאנען, און זיי מאנען מיט אן אמת. צו יעדע נשמה, פאר עס קומט אראפ למטה, גיט מען אים די גאנצע אותיות, אבער די צירופים דארף מען אליין מאכן, מען קען ריידן דברי תורה און מ'קען ריידן... און זיי יאג'ן נאך און זיי האבן אמת. אין היינטיגע סדרה שטייט "כי פי המדבר אליכם". איז דער טייטש, ער האט גערעדט צו זיי אין לה"ק. מיינט מען דאס ניט לשון הק' כפשוטו, נאר א הייליג'ן צונג, וויילע היינט זעט מען אז ס'איז פאראן "עברית" וואס זי איז שלימות לכל הלשונות, דאס הייסט – אלע מיני דברי ניבול וואס איז פאראן, האט מען דארט אריינגעשלטעלט.. און עס ריידן דאס יונגען מיט מוידן אזעלכע, איז מיט דעם האט זיך יוסף דערקענט צו די ברידער, אז ער האט יע געהאט א הייליגן צונג. און אז עמיצער קען ניט אנדערש, איז בעסער ניט ריידן טאקע.. "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" – מ'דארף טאקע ארויף-לייגן א שלאס אויפ'ן מויל, און די דיבורים לויף און יאג'ן נאך און מאנען. יע, זיי מאנען. און פון דאנען נעמט זיך וואס דאס וואס אמאל, לעת מן העתים וזמן מן הזמנים, וואס עס ווילט זיך אביסל דאוונען, קומט אין-מיטן אזעלכע זאכן וואס צוטומעל'ן אים אינגאנצ'ן, און דאס איז וואס ס'שטייט אז ס'איז פאראן "כף הקלע" בעוה"ז, און דאס איז וואס מען גיט עם א קלאפ מסוף העולם עד סופו ממש. · (לפנ"ז דיבר ע"ד תפילין דר"ת שהם מוחין דאבא כו'). · דער אלטער רבי טייטשט "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" – בידו דייקא, ולא בראשו, נישט וואס ער ווייס נאר ער דארף טאן. און דאס איז וואס מיר זאגן "..ולא נבוש לעולם ועד", אז ווען משיח וועט קומען (=לעולם ועד) – וועט מען זיך פשוט שעמן וואס מען האט א גוש כו'. דערפאר בעט מען אז מען זאל די בושה ניט האבן. · חילוק מתנגדים לחסידים: מן המחלוקת של המתנגדים, נעשה ענין של תפיסה (של אדה"ז), ומן המחלוקת של חסידים נעשה קונטרס "קטונתי". (סיפר אשר א' כתב לו שקיבל פ"ש מא. קוטלר, והזכיר כמה, ושאלו אם כבר קבלו ממנו איזה פעם "גרוס", ואמר מי שקיבל ממנו, צריך לפשפש במעשיו.. ואמר אשר כשהי' השאלה אודות לימודי חול או לימודי קודש בבוקר, ושלח אדמו"ר שליט"א את ר' שמואל לויטין לדבר אתו. ואמר הנ"ל, אשר כל-הזמן החסידים הם במחלוקת, ואמר לו רש"ל, ה"חילוק" הנ"ל..) דער חילוק פון חסידים ביז מתנגדים איז: מתנגדים ווייסן די מעלה פון חסידים, און זיי האלטן פון חסידים, אבער זיי האבן די חסידים פיינט. און חסידים האלטן ניט פון מתנגדים, אבער זיי האבן זיי ליב. · "משקה" הוא שעושה ומורה "תנועה" בעבודה, ולכך האלטן ניט חסידים פון געפארבטע משקה, שמשקה "לבן" ווייזט אויף "קלאר", קלארע עבודה, נישט געפארבטע. (און אויף חנוכה טאקע דארף מען האבן שמן זית זך..). אפי' באמת ווילט זיך נישט, אבער בעסער וואלט געווען ווי איינער וואלט געזען ווי ער דאוונט, אדער לכה"פ א ציג וואלט צוגעשאקאלט מיטן קאפ. · המשנה ד"כל העושה עצמו חרש, אינו מת עד שנעשה חרש" – זהו רק פשט'ל (וכדלעיל). · מ'מאנט "לאטקעס" פאר חנוכה. דער ענין פון "לאטעס" ווייס מען דא ניט.. אז ס'איז פאראן א "לאך" אין "זאק", ווארפט מען אים ארויס.. – זיין טאטע (של הרב הענדל), האט גוט געקענט מאכן "לאטעס". דער רוז'ינער הי' לו מנהג בחתונה, לחשב כל היחוסים של ב' הצדדים, ויחשוב שהוא בן לר' שלום ונכד לבן המגיד וכו'. והצד האחר אמר: אבי הי' שניידער, והי' אומר אשר אין לקלקל חדשים וטוב לתקן כלי ישן.. ויאמר הרוז'ינער ע"ז, גענוג.. – ענין ה"לאטקעס", דא גיט מען ברוחניות "לאטקעס", זאל מען זיי עסן חנוכה. · אש איז דער גרעסטער מברר, און ער גיט צו דעם בעסט'ן בירור, ער נעמט ארום. נגמרה ההתוועדות.